ההיפ-הופ הממוסד,הטכני,
מול ההיפ הופ המאולתר, הרחובי
הגדרת סוג מחול הוא לא דבר סגור ומובן מאליו. כל רקדן, מורה או כוריאוגרף, יכול לבחור איך לקרוא לשיעור ולסגנון הריקוד שהוא בוחר להעביר. יש מורים אשר יעבירו שיעור היפ הופ בזמן שאחרים יחשיבו את אותו השיעור לג'אז מודרני. פרט לטכניקות שכבר קיימות שנים והם מוכרות לכל העוסק בתחום המחול (כגון טכניקת הקלאסי,נאו קלאסי,גראהם,לימון ועוד…), כל תווך סגנונות הריקוד החופשי, מהמחול המודרני ועד להיפ הופ של היום, די נפרץ. יש כל כך הרבה סגנונות וחומרים תנועתיים שהתפתחו במשך השנים, שבקושי אפשר לעקוב ולהבדיל ביניהם.
אבל בין כל סגנונות הג'אז הללו, יש סוג אחד של ריקוד שהוא שונה וברור. יש לו שפה משלו, טכניקה משלו, סגנון ואמירה ברורה - זהו ריקוד ההיפ הופ המגיע מהרחוב. הריקוד מוכר לנו כריקוד "הברייקדנס"- שהוא בעצם ההיפ הופ ה"רחובי".
בריקוד הברייקדאנס ישנה טכניקה שונה לגמרי. לא כל רקדן מקצועי היודע לרקוד בשלל סגנונות הריקוד שמלמדים אותנו - קלאסי,לירי,פאנקי,אפרו-גאז ועוד, יוכל לרקוד את ריקוד הבריקדס ללא הכנה ולמידה מוקדמת. הסיבה לכך היא פשוטה. הבסיס לכל שאר סגנונות הריקוד המוכרים לנו הוא המחול והטכניקה הקלאסית, שבלעדיה אנחנו הרי "אבודים". אנו הרקדנים יודעים שרקדן טוב יכול לקום וליפול רק על סמך ניסיונו בטכניקה. זוהי פונקציה הנמדדת בכל מקום אשר תפנה אליו בעולם מחול. כאן, רקדני הברייקדנס נכנסים לבעיה כי אין להם את הטכניקה הידועה. אבל גם אם ניקח את רקדני הקלאסי הטובים והמאומנים, הם לאו דווקא יוכלו לבצע את ריקוד הברייקדנס - ריקוד המורכב מחומר תנועתי המשלב באקרובאטיקה ייחודית שאליה לא תורגלו בעבר.
אפשר לחקור יותר לעומק את השוני הגדול של שני עולמות מאוד דומים אך אם זאת שונים ורחוקים. ההיפ הופ "הממוסד", הטכני, הגיע מהמקורות הישנים של הבלט הקלאסי והמודרני, שלאט לאט התחילו לפרוץ את המוסכמות, והתפתחו לסגנונות ג'אז שונים. אך עדיין הטכניקה היתה זו שהובילה את הסגנונות לגדול. לעומתו, טכניקת הרחוב אשר מתפתחת בעקבות צרכים ואמירות שונות לגמרי, יצרה שפה תנועתית מדהימה. הטכניקה משלבת שלל סגנונות חופשיים כגון פופינג,לוקינג,בריקינג, פריזים ועוד. הדגש העיקרי של הטכניקה הזו הוא על פיתוח סגנון אישי,(פרייסטיל) ועל אומנות האילתור.